זהו הקונצ'רטו הראשון בתולדות הפילהרמונית הישראלית, שבו יעמוד נגן טרומבון בחזית הבמה כסולן המוביל את התזמורת כולה.

התרגלנו לראות את נגני הטרומבון בירכתי הבמה, לרוב בשלישיה, כשהם מצטרפים אל התזמורת ברגעי השיא הדרמאטיים בסימפוניות של צ'ייקובסקי, ב"פנטסטית" של ברליוז, וכששערי השמים נפתחים ברקויאם של מוצרט או ורדי. ככלי סולני אין הקהל הרחב מכיר בתכונותיו וביכולתו המגוונת של כלי זה.

הטרומבון, העתיק שבכלי הנשיפה ממתכת, שייך במקורו לתזמורות הנשיפה שצעדו באוויר הפתוח- במצעדים, במוזיקה הכנסייתית בחצרות הכנסיות באיטליה, ביציאה לצייד, ובטכסי אזכרה והכתרה. צלילו העמוק, החזק והסמכותי הפך אותו לכלי חשוב באנסמבלים אלה. יותר מאוחר גילו נגני הג'אז גם את צלילו הלירי, את יכולתו לנגן מנגינות סנטימנטאליות (ראה טומי דורסי ובני דורו) ופתחו בפני המלחינים במאה ה-20 אפשרויות שימוש רבות ומגוונות.

אודיסיאה לטרומבון היא מסע בן ארבעה פרקים אל גווניו השונים של הכלי:

• בפרק ראשון "ירוק-עד" מצעידים כלי ההקשה של התזמורת (טימפני ותוף צבאי) את הטרומבון הסולן במסע אל עברו- מתרועות המצעד הקצבי האנרגטי, אל ואלס לירי המשמש כנושא שני.

• הפרק שני "כחול עמוק"- הוא פרק שבו שולטים צבעי התזמורת האימפרסיוניסטים. למערך כלי ההקשה האקזוטיים מצטרפים הנבל והצ'לסטה ויוצרים מצלול מאגי המגיע כאילו ממעמקי האוקיינוס. הטרומבון, כמו יצור מיים מיתולוגי טובל במנגינות ארוכות ומסולסלות.

• הפרק השלישי, "אדום איטלקי", מתחיל בקדנצה גדולה של הטרומבון המלווה בבן זוגו בירכתי התזמורת- נגן תופי הדוד. יחד הם יוצרים אודיסיאה ממעמקי הים אל חופי איטליה. "איטליאנה" היא מעין הומאז' לנינו רוטה ולסרטיו של פליני, וכן מחווה לטרומבוניסט האיטלקי דניאלה מורנדיני.

• הקונצ'רטו מסתיים בפרק "אנרגיה צהובה"- הטרומבון מוביל תרועה גדולה של קצבים ושמחת חיים, המקשרים את שני צדדיה של האודיסיאה- מכלי המצעדים במאה- 16 ועד לנגן ג'אז של המאה ה-21 .

משה זורמן, 2010